02 בנובמבר 2017

LES FILLES DE ILLIGHADAD / LIVE

02/11/2017 | 21:00

Rothschild 12 מציגים : LES FILLES DE ILLIGHADAD LIVE!
יום חמישי 2.11
על העמדה Lior Ainnes.
אל תפספסו, הכניסה חינם.יש שיקראו לתקליט החדש של פאטו סיידי גהאלי ואלמאנו אקרואני ״מוזיקה מסורתית״ – אך זאת מתוך חוסר יכולת למצוא את המילים המדויקות לתיאורו.
לתקליט, שנקרא “Les Filles de Illighadad”, יש צליל מוכר, מהצלילים שכאילו תמיד מתנגנים ברקע. קשה לדבר עליו, מפני שהוא נוצר מתוך מקורות הרחוקים מהעולם המתועש והמערבי בו אנו חיים שנות אור. זוהי מוזיקה כפרית. מהסוג שנוצר כאשר אין גישה לחשמל, או אינספור קטעים מוזיקליים להאזנה מידית ביו טיוב. מוזיקה שהביצוע החי שלה תמיד עולה על זה המוקלט. אולי באמת ״מוזיקה כפרית״ מגלם בתוכו תיאור יותר מדויק עבור מוזיקה שכזו. היא עומדת בזכות עצמה, ואת הקשר בינה ולבין המקור האותנטי, המסורתי, ניתן לבחון בנפרד.
פגשתי את פאטו ואלמאנו בכפר בו הן גרות, מעין אסופה קטנטנה של בתי בוץ בסאהל, חבל ארץ במרכז ניגריה. ביקרתי שם בעונה הגשומה, זמן בו האדמה נמלאת כולה בברכות של מים עומדים.
אנפות לבנות ניצבות כמו רוחות רפאים על ענפים של עצים השקועים למחצה במים, בעוד גמלים מפלסים דרכם באדמה הבוצית שבאופק. גודלם ותזוזתם האיטית בנוף מקנה להם מראה כמעט פרהיסטורי. לראות גמלים בביצה זה לא בדיוק דבר שמצפים לו. אחרי שהגשם השקה את המדבר הנוף הצמא כולו התמלא בצבעים ירוקים.
פאטו מנגנת על גיטרה כחולה, מעט חבוטה ומתקלפת. תנאי מזג האוויר הקיצוניים אינם קלים לכלי נגינה. היא מנגנת ארוכות, ועוברת באלגנטיות בין השירים, רובם עיבודים לשיריו של מוזיקאי מקומי. נגינתה בגיטרה מדודה ורגועה, ובזמן שאנו מקליטים בחוץ תחת העצים, המוזיקה עוברת טרנספורמציה באמצעות הנוף, הקונטקסט. קל לשבת בנוחות מול מסך מחשב לדמיין את חייו של אדם החי בניגריה, אך יש כאן אינספור צורות חיים ואנשים החיים אותן. החוויה של החיים בכפר שונים בתכלית מהחיים בערים הדחוסות ברעש, אנשים ותחלואות החברה המודרנית. נגינתה של פאטו מדברת אל קצב אחר. קצב הכפר. הימים בכפר אינם נמדדים בשעות, פגישות ואפילו לא בקריאות של תפילת המואזין- אלא בתזוזת השמש, תנועת החיות, וקול הצרצרים.

***Thursday 2.11
les Filles de Illighadad live !
lior ainnes on the decks.
free entrance!

Les Filles de Illighadad ��The new record of Fatou Seidi Ghali and Alamnou Akrouni – “Les Filles de Illighadad” – might be called “traditional music,” for lack of a better word. It’s that music that fills the day to day aspect, a constant familiar sound. It’s hard to talk about, because its corollarly so clearly does not exist in the industrial centers or the so-called “Western” world. It’s rural music. It’s village music. It’s music for when you don’t have electricity, immediate Youtube access to every recorded sound. It’s music that exists when performance trumps playback. The term village music or rural music might be better, as any claims to it’s authenticity or “traditionalist” elements would be work apart. In any case, every small village its performers, sometimes traveling about for local festivities (incidentally, I met Alamnou years prior, and only realized it when assembling the record). Such is the case with “Les Filles de Illighadad.”

Fatou and Alamnou live in the aforementioned village, a tiny assemblance of mud houses thrown together in the scrubby Sahel of central Niger. I visit in the rainy season (previously), when the countryside is innaudated with still pools of water. Ghostly white egrets perch on half submerged trees, while in the distance tall camels slough there way through the muck. The latter, slow moving and giant, have something almost prehistoric about them in this context. I’m not used to seeing camels in a swamp. The desert is vibrant and green at this time of year, after the rains have parched the otherwise thirsty landscape. The desert here is cyclical, and follows a predictable schedule.

Fatou plays an old blue guitar, chipped and dried, slightly bent. The extremes of weather are not easy on musical instruments. She plays a long session, moving seamlessly from one song to another, many covers of of Etran Finatawa whose music is renowned in this part of Niger. Fatou’s guitar playing is measured and calm, and while we record outside under the trees, it is music transformed by context and place. From the vantage of far away, from a computer screen, it is easy to imagine a singular Niger, even a singular Tuareg identity. But there are many lives and many ways of living. The village of Illighadad is a world apart from Agadez, from Niamey – both major cities in their own right, dense with people, noise, and the trappings of modernity. Fatou’s guitar speaks to a different pace. The days in Illighadad are long, and time is not measured by hours, meetings, or even by the muezzins prayer call – but by the suns passage, the movement of the animals, and the sound of the crickets.

הזמנת מקום

מלאו את הטופס או חייגו:
03 510 6430

LES FILLES DE ILLIGHADAD / LIVE
Fields marked with a * are required.

* ההזמנה אינה סופית עד לקבלת אישור הזמנה מרוטשילד 12